מורשת רבין או מורשת רצח רבין?

מאז שיצחק רבין נרצח מתחולל מאבק ציבורי, תודעתי, פסיכו-פוליטי בין אלה שמבקשים להנציח את הרצח, לבין אלה שמבקשים להכחיש אותו. אך במאבק בינהם מיטשטש בזיכרון הציבורי דיוקנו של רבין, האיש והמנהיג. בראיונות שקיימתי בשנים האחרונות עם אישים שעבדו עם רבין והכירו אותו מקרוב עולים כמה קווי מתאר פחות מוכרים של האיש והמנהיג שהיה.

לקריאה ולהאזנה לפרק במקור כנסו לאתר פרות קדושות

www.parotk.com

שלושים שנה אחרי רצח רבין אני משוחח עם ד"ר אורן יהי-שלום, פעיל חברתי, חוקר פילוסופיה יהודית, רב חילוני, לשעבר דובר תנועת דור-שלום, שהתעמת מול יגאל עמיר וחבריו בקמפוס בר-אילן בשנים שקדמו לרצח. מאוחר יותר הוא היה הסמן השמאלי ששידר ב"ערוץ 7" של המתנחלים, וחקר במקביל את המנגנונים ההלכתיים שהכשירו את רצח רבין על ידי רבנים, שאותם פגש, לכאורה, הרוצח

הבלם ההלכתי שהוסר, שסמוי מהעין עבור חילונים, שחרר את הניצרה של האקדח אבל נותר עד היום מחוץ לחקירות המשטרה, הוא אומר

אנחנו בסכנה גדולה גם היום, הוא מזהיר, ומצביע על הרבנים, שהשמיעו, לכאורה, את סיסמת ההפעלה, שאפשרה ליגאל עמיר לממש את עצמו כקנאי ברשות התורה

אורן יהי שלום הוא מחבר הספר "שמע ישראל: יהדות חילונית מהרמב"ם עד אחד העם", שיצא לאור לאחרונה וממקימי יוזמת אנחנו היהדות של מגילת העצמאות

מוזיקה מקורית: אורי דרור

האזינו שפטו ושתפו

לקריאת הטקסט המלא ולצפיה בפרק בוידאו כנסו לאתר פרות קדושות

www.parotk.com

מוסיקה מקורית - אורי דרור, בוא אלינו

https://linktr.ee/orridrormusic

אחרי טיפוס לגובה של 1,650 מטר הנשימות הקצרות והנואשות שלי נשמעות באוזני כמו נשימותיה של הכִימֶרָה, המפלצת ההיברידית בעלת ראש של עז, שיודעת "לנשוף את נשימת הלהבה הנוראה". שרירי הרגליים שמכווצים ממחסור באלקטרוליטים כבר לא מגיבים. הם צועקים עצור. כמה טיפש הייתי, שלא מצאתי זמן להתאמן לקראת המסע. נדמה לי שכל משתתפי קבוצת המטפסים שאני נמנה עליה, באו מוכנים ורק אני מפשל.

כדי להגיע ל"סקוליו"...

קצת אחרי חצות נשמעה חריקה צורמנית מעומק האדמה ואחריה אירע פיצוץ שהרעיד את הבית על שלוש קומותיו והוא נע אנה ואנה כמו פיסת בד על חבל כביסה ברוח. רצתי החוצה כי אין אלוהים. הייתי לבדי.

יכולתי להישבע ששבריר שנייה לפני כן, כמו מבוקש שירו עליו טיל ומנסה להספיק להימלט, הרגשתי שזה מגיע.

עוד ביוון העתיקה דיווחו כותבי העיתים על בעלי חיים שהתנהגו בצורה מוזרה לפני רעידות אדמה. הרומאי אליאן תיאר כיצד עכברים, נחשים וחרקים נמלטו מהעיר הליקה בפלופונס, לפני שהוחרבה ברעידת אדמה בשנת 373 לפנה"ס. נחשים ועכברים נצפו נמלטים ממחילותיהם, ותוכים וקופים הגיבו בעצבנות לפני הרעש ההרסני שתרחש בסין ב-1975. גם לפני רעידות האדמה האחרונות שהתרחשו בטורקיה ובסוריה כלבים יללו וציפורים נצפו עפות בבהלה...

מוסיקה: "בואי תדברי", אלכס טופל

פורסם במקור באתר פרות קדושות:

www.parotk.com

עוד לפני שהכרתי אותו נחשפתי לתהילתו מפי יושבי העמק. יהודים, נוצרים ומוסלמים למדו אצלו על עצמם. כשהצטרפתי לשיעורים שלו בכדורי למדתי גם אני על עצמי.

מי שנחשף לסיפור חייו ולרוחב ידיעותיו התקשה להאמין שלא מדובר בגיבור מקומי מומצא שיצר מישהו בעל דמיון מזרחי מפותח. אגדה. שאלתי אותו, למה הוא לא מעלה על הכתב את הידע העצום שהוא אוצר ואת הבנת המזרח העמוקה שלו. "אני לא אוהב לכתוב", אמר. "אני אוהב ללמד."

באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה לעשות את כל אשר לאל ידי על מנת לאסוף את האבנים היקרות שהוא נצר במוחו ובכוח זכרונו והבנתו ואת סיפור חייו הלא ייאמן ולא לתת להם לגווע בשכחה. התחלנו לשוחח מול מיקרופון ומצלמה. ככה נולדו הפרות הקדושות, שהפכו לתכנית משודרת ומצולמת ולרשימות בעיתונות המודפסת.

הוא היה המניע הראשוני וההשראה ליצירת התכנית והוא מופיע בכמה מן הפרקים שהביאו לו קהל חסידים. לאחר שחלקנו עשרות שעות של שיחות, עם מצלמה ובלעדיה, נדמה לי שהכרנו מבפנים. "איבן בטני בערף רטני", אומר הפתגם הערבי על משמעותה של קירבה.

כמה ימים לפני מותו נפגשנו לשיחה אחרונה. "זאת שיחה של חשבון נפש" הוא הגדיר אותה.

נפגשנו, כמו תמיד, במרפסת הקטנה בביתו בדגניה, מול הכנרת. סיגריה אחרונה. איני בכה פעמיים. היה חשוב לו לדבר, לא על חולשת הגוף ומכאוביו, לא על קוצר ימיו של אנוש, אלא על תכנית השלום שהגה ולא התממשה. הוא ביכה את ההחמצה וסיכם כהרגלו, "אידיוטים", כשהוא מתכוון לכולנו. בפעם השנייה הוא בכה כאשר אמרתי לו, לראשונה, כמה אני אוהב אותו.

לזכרו: יצחק (איני) עבאדי 1934 – 2025

הפרק המלא בוידאו, בקול ובכתב באתר פרות קדושות www.parotk.com

מנואלה דבירי (76), עיתונאית, סופרת ומחזאית ממוצא איטלקי, אקטיביסטית פוליטית, פעילה הומניטארית שסייעה לאלפי ילדים פלסטינים לקבל טיפול רפואי בישראל ואופטימיסטית בלתי נלאית, איבדה את בנה יוני במוצב כרכום בלבנון בפברואר 1998. לאחר מותו נאבקה דבירי במסגרת תנועת "ארבע אמהות" להוצאת צה"ל מלבנון, דבר שהתממש שנתיים לאחר נפילתו. מלכתחילה סירבה דבירי להיכנס למשבצת האם השכולה ובחרה להמשיך לחיות את החיים במלואם. מאז נוספו לסטטיסטיקה עוד מאות אמהות שכולות, שרואות בבחירות שלה מודל.

לאחר מות בנה התעמתה האזרחית דבירי עם הצמרת הצבאית והמדינית והאשימה אותה בהפקרות. נדמה היה שכמה מתובנותיה אף חלחלו ויושמו מאז. אבל בימים אלה, כאילו לא נלמד דבר, מקים צה"ל מחדש את מוצב כרכום בתוך שטח לבנון, מעשה של "טרלול", היא אומרת.

שוחחנו על שכול, רגשי אשמה והחיים שנמשכים, על האירועים המוזרים שהתרחשו במשפחתה לאחר מותו של יוני, ועל השוני בין המחאה שהוציאה את צה"ל מלבנון למחאה שמנסה עתה להציל את מדינת ישראל מאובדנה.

דבר אחד לא השתנה ב-27 השנים שחלפו מאז שכלה את בנה, היא מציינת – זהותו של ראש ממשלת ישראל.

שוחחנו על החיים המשותפים של אשה חילונית וליברלית עם בעל דתי במשך קרוב לשישים שנה, ומדוע לא תפסיק להציל ילדים פלסטיניים גם אחרי 7 באוקטובר.

מחלון הבית החדש שלי באי היווני אני רואה את הים ואת ההרים שמעבר למפרץ שמאחוריהם שוכן שדה התעופה המקשר בין העולמות, זה שידיעת קיומו מרגיעה בי את החשש מפרידה גמורה. בדרך משדה התעופה, מהצד השני של המפרץ אני רואה את האורות של אמרינתוס, ואני מנסה להבין, מה הביא אותי לשם ומה קדם למה; התשוקה לגאולה פרטית, החידוש או הייאוש

זהו מסע שערכתי בין הישראלים שהתיישבו לאחרונה באוויה, שנעים בין המולדת הישנה לאי היווני שמקבל אותם, בינתיים, בסבר פנים יפות, וזהו גם מסע פנימי שלי בניסיון להבין מה הביא אותי אליו

בפרק הראשון בסדרה "מהו בית", ביקרנו במנרה, הבית שנעקר מיושביו וכמעט נחרב לחלוטין, אשר תושביו מייחלים לשוב אליו

בפרק השני אנו עוסקים בישראלים, שמעולם לא העלו על דעתם אפשרות לעזוב את ביתם, אשר מתלבטים כיום, אולי לראשונה בחייהם, בשאלה האם הגיעה השעה לחפש בית אחר בחוץ; מקום שבו אפשר אולי יהיה להיגמל מתחושת התסכול מערעור יסודות הבית שבו נולדו, גדלו וראו בו כל חייהם את המובן מאליו

הפרק הזה, מתחיל, אם כן, בוידוי אישי שאני פורש בפניו של ההיסטוריון פרופסור דוד אוחנה על ההכרעה שקיבלתי לאחרונה גם אני לרכוש בית בחוץ

דוד אוחנה חיבר למעלה מחמישים ספרים העוסקים, בין השאר, בהיסטוריה, ציונות, זהות ומחשבה פוליטית.

ספר המסות האחרון שלו "גם כנענים גם צלבנים", ליווה אותי בכל מסעותי בחיפוש בית בחוץ. התווכחתי איתו, הסכמתי, התנגדתי ובעיקר הבנתי שהשאלה המרכזית שהוא עוסק בה מעסיקה גם אותי; מי אנחנו לכל הרוחות

זאת היתה שיחה פתוחה ולא קלה על הבית שהורגלנו אליו, על המולדת שגדלנו בתוכה, על חששות מהדרך שבה היא צועדת, על הגולה ואפשרויותיה, על כנענים וצלבנים, וגם קצת על אמונה ורציונאליות של מי שלא קלים לסמוך על אלוהים ואדם

!צפו (מומלץ), האזינו, קראו, שפטו ושתפו

לכניסה לפרק המלא בקרו באתר פרות קדושות

parotk.com