לכל אוהבי ניו יורק: אורטל סעדון חוזרת אלינו לתכנית שלישית ובה היא תספר לכם על המקומות שאסור להחמיץ בעיר הגדולה. דיברנו עם אורטל על הצפלינים שהיו אמורים לעגון בצמרת האמפייר סטייט בילדינג, מה הבעיה עם הליטל איילנד היפהפה שחובה לבקר בו, מי הייתה האישה המגניבה בתולדותיה של ניו יורק ומי הייתה המאפיונרית הכי מסוכנת, מה היה במנהטן לפני שגילו אותה, על המזחים לאורך נהר ההדסון שהיו פעם סלאמס והיום הם מקום כיפי לטייל בו, על רוזבלט איילנד ועל ההיסטוריה המשוגעת שלו, ועל הפארקים הנהדרים של ניו יורק שמסתבר שהיו פעם בתי קברות.

לא יכולתי שלא לשאול את אורטל, האם מסוכן ליהודים ולישראלים להסתובב היום ברחובות בתפוח הגדול, על אנטישמיות, ועל רגשות אנטי ישראליים, האם זה סוף תור הזהב של יהודי ניו יורק. ודבר אחרון, ומה קרה לתכנית שלה לעבור לפורטוגל.

אמיר זיו, לשעבר סגן הדיקן בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה, מנתח האם באמת כדאי לשלם 200 אלף דולר בשביל ללמוד בבתי ספר למינהל עסקים באוניברסיטאות האיי ווי ליג, דוגמת הרוורד, קולומביה, וורטון ואחרים. לזה צריך להוסיף גם הוצאות כמו שכר דירה ומחייה. ואולי התענוג הוא סתם בזבוז קולוסאלי של כסף. נברר האם הישראלים מתקבלים בברכה בבתי הספר הללו וגם נדבר על איך תיראה האקדמיה בעתיד.

בנוסף, אמיר מסביר את הרקע למחאות נגד ישראל וגילויי האנטישמיות בקולומביה.

הכרתי את ״אלכס״ לפני כעשר שנים בבושוויק כאשר השכונה הלוהטת הזאת בברוקלין עשתה את צעדיה הראשונה מאיזור תעשייתי לאיזור ״הקול״ של ברוקלין. היא היתה חלק מקבוצה מאד מוכשרת של אמנים ישראלים ואמריקאים שעשו אמנות מהלב והקרביים. קראו לקבוצה ״ההייב״ ומאחוריה עמדה העורכת שלנו יולה בארי ובן זוגה אייזיק. אלכס בנתה תלבושות, עיצבה את הבימה ועוד ועוד. פה ושם שמעתי שהיא עושה גם משהו מטורף כדי להתפרנס. לא הצלחתי לפענח את התעלומה. יום אחד, רגע לפני שהיא חזרה לארץ, היא סיפרה לי את סיפורה- היא ניהלה דנג׳ן יוקרתי בניו יורק. באותם הימים, התחלתי את הפודקאסט ׳חולמים ניו יורק׳ . הצעתי לה להתראיין ו״אלכס״ שהיה שמה בדנג׳ן הסכימה אבל בתנאי שהיא תדבר בעילום שם ובקול מעוות. וכך עשינו. התכנית עם ״אלכס״ גררה, כצפוי, תגובות רבות.

פאסט פורוורד, אחרי שלוש שנים, אלכס מתגוררת היום על אי קטן ושליו. לא נגלה כרגע איפה. ואולם אחרי כשנה, היא אמרה שהיא מוכנה להחשף בשמה ובקולה וכי אין לה מה להסתיר. החלטנו לא להמתין יותר מדי כדי שלא תשנה את דעתה, והקלטנו אותה בזום. והנה התכנית שבה ״אלכס״ חושפת את שמה האמיתי ואת סיפורה האישי יוצא הדופן ושמה האמיתי הוא ליבת (ליבי) אוחיון מבאר שבע. ועוד בתכנית : ״אלכס״ עובדת כמקעקעת מקצועית, ודברנו איתה על הפסיכולוגיה של הקעקועים ולמה היא לא ממליצה על קעקוע של אהובים, על התפקיד הלא רשמי שלה כ״שגרירת״ ישראל באי הנידח ומה היא בדיוק חושבת היום על העיר ניו יורק. לא תרצו להחמיץ.

הלינק לתכנית הקודמת https://open.spotify.com/episode/1h8cTDS5iaBoXZX22ejnUg?si=9NqA7v9PSaSV72JwX-I5YQ

הלינק לאתר של ליבי ( שמה האמיתי של ״אלכס״):

https://www.instagram.com/libatattoo?utm_source=qr

מייקי טולמן, בכיר לשעבר בחברת החומוס ״סברה״, יצרנית החומוס החשובה בארצות הברית , מספר איך הצליח החומוס הישראלי לחדור לשוק האמריקאי ולהתפשט בכל רחבי ארצות הברית. התוצאה היא שמכירות החומוס בארצות הברית נאמדות כיום בהיקף של כשני מיליארד דולר בשנה. האמריקאים, הוא אומר, אוכלים חומוס באופן שונה מהישראלים כמטבל עם גזר או עם צ׳יפס בעוד הישראלים אוכלים אותו כארוחה בפני עצמה ביחד עם הפיתה. וכן, הוא מסכים שהחומוס האמריקאי פחות טעים ממקבילו הישראלי והוא גם מסביר בדיוק למה.

שנה אחרי שעברו לניו יורק, חן שיר ועדי סער, חברות שהכירו בעיר- מדברות בלי פילטרים על מה שבאמת קורה ברילוקיישן: משברי זוגיות, בדידות, קריירה שנעצרת, בניית חיים מאפס, זהות ישראלית אחרי המלחמה והפער בין החלום למציאות.

לצד האתגרים הן מספרות גם למה, למרות הכול, הן אוהבות את העיר ולא מתחרטות לרגע. הן מכניסות אותנו לתקופת מעבר שנראית נוצצת מבחוץ, אבל רצופה באתגרים שאף אחד לא מכין אליהם: כסף, אשראי, קריירה, והתחושה המתמדת שמתחילים הכול מחדש.

זו שיחה מצחיקה, כנה ולפעמים מפתיעה. בין געגועים לארץ, סנאים שהם בעצם עכברושים עם יחסי ציבור, כבאים חתיכים ותחושת הנגררות שמלווה לא מעט בני ובנות זוג ברילוקיישן, חן ועדי לוקחות אתכם למסע האמיתי של השנה הראשונה בניו יורק.

מורן סרף, פרופסור בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה שמתמחה בחקר המוח ובבינה מלאכותית, תיכנן לקיים שיעורים לתלמידי מינהל העסקים בקולומביה כיצד אפשר להיות מאושרים יותר, מזווית הראייה של חוקר מוח. אבל מסתבר שהסטודנטים העדיפו ללמוד עוד ועוד על בינה מלאכותית- וכך תכנית הקורס התחלפה. בקיצור, אושר- אאוט. בינה מלאכותית-אין. הקורס שלו על אי איי הפך להיות לסופר פופולארי.

בפודקאסט מרתק שנמשך כשעתיים, אומר מורן ״אני לא אוהב אי איי. בעולם שלי אי איי הוא פסיכופת״. אז האם באמת אנחנו הולכים לשגשוג עולמי ונוכל לחיות על אי רומנטי ולצפות בשקיעה, לוגמים קמפרי כאשר האי איי עובד בשבילנו ומפרנס אותנו? ואולי האי איי יביא כלייה על האנושות? ואולי הבינה המלאכותית תייבש לנו את המוח ותהפוך אותנו לעצלים. ואולי האי איי יהפוך להיות החבר או החברה הרומנטיים שלנו . מה שבטוח, על פי מורן, שהאי איי, וזה הוכח מחקרית, יכול להיות שדכן טוב מאד.

מורן יספר לכם כל מה שאתם צריכים לדעת על הנושא שתופס תאוצה בעת האחרונה אותו, ומרתק אותו, הפרדיקשן מרקטס ואיך התופעה תשפיע על תהליך קבלת ההחלטות של ממשלות וארגונים פוליטיים.

ועוד משהו מאד חשוב: מורן חושש שהבינה המלאכותית תנוצל כדי להטות את תוצאות הבחירות הבאות בישראל. אז איך זה עלול להתבצע והאם יש משהו שניתן לעשות נגד מניפולציות מסוג זה.

ד״ר גילי בנד המנכ״לית של בנק זרע באינדיאנפוליס מספרת הכל על תעשיית תרומות זרע. מסתבר שכאשר נשים בוחרות את הזרע שיביא להן את הילד או הילדה שהן כמהות אליהם- הן מחפשות גברים גבוהים, משכילים ובעלי עיניים בהירות. אם אתם נמוכים ולא בהירים- הביקוש לזרע שלכם, מה לעשות, נמוך מאד- וזה לא משנה אם איכות הזרע שלכם מעולה. מלהיב להסתכל על תאי זרע במעמדה. ולמה היא בחרה דווקא באינדיאנפוליס כמיקום של בנק הזרע שלה ? יש לה תשובה שלא תרצו להחמיץ.

הנשים בוחרות את התורם מתוך אלבום. מן טינדר שכזה. והמדובר בעסק יוצא מן הכלל. נספר לכם כמה עולה התענוג, וכמה מקבל התורם, מה זה זרע טוב, והאם גבר שרירי וחסון מבטיח זרע איכות גבוהה. נדבר על כך שזה בסדר, ואף רצוי מבחינתם של רבנים, שייעשה שימוש בזרע של גויים אצל יהודיות. גם בישראל. וגם הרגעים הקשים והמאתגרים של קצירת זרע.

גידי גרינשטיין, נשיא מכון ראות מסביר איך ישראל מפסידה את דעת הקהל האמריקאי וכי קיימת סכנה ששני המועמדים לבחירות הבאות בארצות הברית יהיו אנטי ישראליים. לדבריו, האפשרות שטאקר קרלסון, הרפובליקני, הביקורתי כלפי ישראל, יתמודד מול AOC שגם היא מותחת ביקורת קשה על ישראל מהאף השמאלי איננה אפשרות הזויה. לדבריו, אמנם שיתוף הפעולה בין ארצות לבין ישראל בשיאו ויש קרבה רבה בין הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו אבל כל הסימנים מלמדים שישראל מאבדת את מעמדה בדעת הקהל האמריקאית, המפלגה הדמוקרטית כמעט ואבדה לישראל ועכשיו השבר מגיע גם למפלגה רפובליקנית. מצד שני, הקהילה היהודית הולכת ונחלשת, ההסברה הישראלית לא מתפקדת ואותם הצעירים שמפגינים נגד ישראל בקמפוסים, יהפכו להיות בעתיד מנהיגי העתיד של ארצות הברית. האם אנחנו בדרך לסופה של ידידות מופלאה?