Showing results for "Hebrews" in Middle Eastern

שנות השישים בקאבול, בירת אפגניסטן. שני ילדים, אמיר וחסן, נולדים באותו בית מידות ויונקים משדיה של אותה מינקת, אך למרות זאת, הם גדלים בעולמות שונים לחלוטין. אמיר הוא בנו של איש עסקים עשיר ומכובד, מעמודי התווך של קאבול; חסן הוא בנו של עלי, המשרת של באבא, אביו של אמיר. אמיר הוא פאשטוני, מוסלמי סוני, בן לאליטה השלטת באפגניסטן. חסן הוא האזארי, בן למיעוט אתני נחשל ומנודה. לשני הילדים האלה — קאבול שלפני הפלישה הסובייטית היא עיר קסומה, ססגונית, מלאה ריחות אקזוטיים, בזארים שוקקי חיים ותחרויות להפרחת עפיפונים, שכל העיר יוצאת לקחת בהן חלק.

הספר הזה הוא דיווח ישיר מהחלל הפנימי, כפי שנצפה במסעותיי, ביניהם ואחריהם. כתבתי אותו עבור הסקרניות, הכמהות, ההרפתקניות, והמתעניינות שלא בהכרח מתכוונות לצאת בעצמן למסעות דומים. כל מסע דורש אומץ. כל סיפור מסע דורש התגברות על מבוכה ופחד. אולי זה אותו הדבר. חמש נשים (ועוד כלבה אחת) יוצאות למסע, כל אחת בדרכה. הן לא יוצאות לחפש את עצמן, הן יוצאות למצוא את הבלתי מוגבל. כדי להצליח לפרוץ גבולות הן נעזרות בכל מה שיכול לספק להן מידע חיוני, שיטלטל את תפיסת העולם השגורה. המסעות שלהן פסיכדליים, גשמיים, מיסטיים, פילוסופיים: מילים גדולות, שמתחילות במצוקה רוחנית אנושית, שאי אפשר להחניק עוד.

לדעת אישה, ברובד סמוי יותר, הוא ספר של אדם-מרגל המנסה לפענח את חידת הקיום. זהו רישום מדוקדק של תצפית בלתי נלאית בחשיכה האופפת אותנו. סיפור של "איש-עיניים" לאה אך דבק במשימתו, המייחל — כדברי המספר — "להישנותו של רגע נדיר, לא צפוי, מאותם רגעים אשר בהם מזדהרת להרף -עין האפלולית, ובאה הבלחה, בא הבהוב חטוף שאסור להחמיץ אותו ואסור להיתפס בו בהיסח-הדעת". לדעת אישה הוא ספרו ה-13 של עמוס עוז, רומן חושני ורגיש שהופיע לראשונה בשנת 1989 והיה לרב-מכר. הספר יוצא כעת לאור במהדורה מיוחדת ומעוצבת, במסגרת הסדרה החדשה של כתבי עמוס עוז.

הם היו ארבעה שיצאו לג´ונגל הבוליביאני: קארל, עבריין אוסטרי שהתחזה לגיאולוג, מרקוס השוויצרי, קווין האמריקני ויוסי גינסברג, צעיר ישראלי מרמת גן, שיצא לטיול הגדול לדרום אמריקה. שנה קודם לכן הוא עבד באלסקה כדי לחסוך כסף למסע, עבד בעבודות מזדמנות בניו יורק, התגנב לאוניית שעשועים בפוארטו ריקו והגיע כנוסע סמוי לאיי הבתולה. את ונצואלה וקולומביה חצה בטרמפים ובג´ונגל של אקוודור התארח אצל שבט אינדיאנים. בפרו הוא פגש את מרקוס וביחד נסעו לבוליביה, שם נפגשו עם קווין ועם קארל. הימים שלאחר כניסתם לג´ונגל היו מסמרי שיער, וכשכ גבר הרעב נאלצו לאכול קופים. כעבור זמן מה התפרקה החבורה.

רצח מסתורי, פרשת-אהבים חשאית, דירת מסתור שאיש אינו יודע מה מתרחש בה באמת — אלה הם כמה מצירי העלילות שהרומאן הזה, המתרחש כולו בתל אביב, בנוי מהן. מקצת גורלות החיים המצוירים כאן מתקיימים זה בצד זה, ומקצתם נפגשים, נתקלים, ואף נחבטים זה בזה בכוח. בתוך כך מתחוללות דרמות קטנות וגדולות, עצב מתערבב עם צחוק, טרגדיה נושקת לגרוטסקה, וכך הולכת ונטווית פיסת נוף תל אביבית עכשווית: סביב בית-דירות, משרדים, רחובות, גינה ציבורית, ובייחוד סביב האנשים, שקורמים כאן עור וגידים, חיים ונושמים מכוח כתיבתו המדויקת, הקולעת כל-כך של הסופר.

"גופה של לווייתן כחול נשטפה לחופי העיירה אַרקָטָה ביום שבת", כך מתחיל יובל דותן בספר הביכורים המרהיב שלו מסע מסחרר לתוך עולם של אקראיות, אבסורד, נונסנס ועצבות בלתי מזככת. אותה גופה של לווייתן מתחילה בעצם שרשרת של אירועים פנימיים בחייו של אלן הרשקוביץ, אחד הטייסים שנאלץ להעביר אותה בעזרת מסוק למשכן האוניברסיטה המקומית. אותה טיסה שגרתית לכאורה הופכת לטיסה המשמעותית ביותר של חייו. הוא מרחף מעל הים, אבל בעצם נוסק פנימה אל תוך נפשו, אל תוך זיכרונותיו, אל תוך הים האפל הפרטי שלו, והוא עולה משם שונה לגמרי, מבין שהוא חייב לשנות את חייו ולו במעט, אך אין לו מושג מה בדיוק לשנות בהם.

זפיך צומחים מעור הלחי,/ משלש של סדין מנשם על עצם הלסת,/ ריסיך רועדים ברגע/ בו חודר האור את צמרת הארן,/ את האויר המר,/ את הזגוגית,/ את חלומותיו המסכסכים בשערי./ האור הכל יכול הסתולל בנשימותיך הכבדות./ ישנת כפי שרק אתה/ יכול: סופג את האור, מחליף את כל תאיך/ שקוע בבארות שכחה, מקפל וזוכר./ הדבר היפה בעולם הוא געגוע,/ קוי המתאר של שנתך.

בכפר ההרים הנידח והשכוח יתיר עוברת אחת ליום רכבת אקספרס מפוארת, ואינה עוצרת. המלחמות פסחו על הכפר, והשגרה האפורה של תושביו הדעוכים משועבדת כל-כולה לרגע היומי שבו חולפת הרכבת. התושבים הכמהים להתרגשות חיה ואמיתית מתכננים להוריד את הרכבת מן הפסים בהפקר של פריקת אחריות, כדי לזכות בחוויה של דאגה וחמלה אנושיות מול האסון. כשנדפס הסיפור לראשונה התפעמו הקוראים והמבקרים מכוחם המפתיע ומן החידוש שבו, שבישר דור חדש בפרוזה העברית. היום, במבט לאחור, הוא עדיין מרגש בעוצמתו העלילתית ובאיכויותיו הסגנוניות, ואף מתגלים בו בדיעבד מבני העומק המזינים את כתיבתו המאוחרת יותר של יהושע, ומחזקים את הרושם העז שהם מותירים.

למרגלות הקיום של כל משפחה, או אדם ואדם (ואפילו האנונימי בעולם) טמונים טרגדיה, קומדיה, פארסה, סאטירה, סוד שיש לגלות וחטא שיש להסתיר. סיפורים משפחתיים נפרשים ומתפתלים בצורות מרובות, א-סימטריות ומולטי-טונאליות. במילים אחרות: אי אפשר לתפוס את החיים, אין דרך ללכוד את הזמן ולחוות את החיים בקו עבה-ישר. עודד וולקשטיין מארח את פסטיבל החיים, את יסודות הבדיון, ביצירה ההופכת אותנו, הקוראים, לבלשים של ממש. כמה דמויות, פרק אחרון בספר ישן ולא ידוע מאת אגתה כריסטי, אסון משפחתי מעורפל, סבתא מעורערת ופסיכיאטר המנסה להביא אותה אל גני העדן המלאכותיים ולאזן אותה באמצעות כימיקלים.

השנה היא 1946. מלחמת העולם תמה וגיבורתנו, מרי אן, איבדה בה את הוריה. גם הדוד הנפלא מרסל נפטר, אך הספיק להטמיע בה אהבה בלתי מתפשרת לספרים. מרי אן מוצאת מחסה בכפר צרפתי קטן, שבו נהגה לבלות את הקיצים עם משפחתה. עליה להחלים מאובדנה ובמקביל משתקם גם הכפר מן הטראומות שהותירה בו המלחמה. עם שחרורה מבית החולים, תפקידה של מרי אן לבנות מחדש את ספריית הכפר, שנהרסה על ידי הגרמנים. מבין הדפים עולה רוח התקופה: צרפת הנתונה תחת כיבוש גרמני, ותהליך לידתה המורכב של מדינת ישראל, שמושכת אליה את מרי אן בעבותות של אהבה.